ריבקי קמינקר מראינת את שרה ודורון מתוך אשת – מזגין לנשים בלבד גליון מס' 10 תשרי תשע"ח

מידי פעם יש את הרגע הזה בו מתפשטת מפה לאוזן הבשורה המשמחת ﬠל הולדתו של תינוק שהגיﬠ לﬠולם בﬠטיפה של נס, אחרי שנים של ציפייה. וכשנולד תינוק כזה, השמחה מתרחבת מאירוﬠ משפחתי להתרגשות ‏‎ קהילתית. במקרים מסויימים הסיפור אף יגיﬠ לכותרות הﬠיתונים. השאלה הרווחת ביותר אחרי תגובת ה"איזה יופי! סוף סוף" תהיה: "אז כמה שנים הם חיכו?" אך החישוב הזה הוא מוטﬠה. אישה שמחכה להיות אמא לא מתמודדת עם זה במשך ׳חבילת זמן' של ארבע, תשﬠ, או חמש עשרה שנים. זהו משא שהיא נושאת איתה מידי יום, מקווה ומתפללת שהניסיון יצלח כל שבוﬠ ו…מתרסקת בשברון לב חודש אחר חודש, בכל פעם מחדש.

 

בעוד ההשתתפות באושר של בני הזוג עוטפת אותם כשהם זכו סוף סוף להיות הורים, את הדרך המורכבת לרגע הזה הם עוברים לבד, מרגישים את השונות יוצאת הדופן שלהם בנוף המשפחתי והשענתי בכל סיטואציה. על קו השבר הזה קמה עמותת אדו"ה לזוגות מאותגרי פוריות – מינוח ששרה ודורון בפלר, מקימי ומנהלי אדו"ה, מתעקשים עליו. לא מעוכבי פריון, לא חשוכי בנים. מאותגרים.

“אנחנו מתנצלים על האיחור" פותח דורון בחיוך גדול וצופן טוב, "זה ברוך השם מסיבות טובות". כך אני מקבלת הצצה באופן ראשוני וחי לקשר האישי כל כך בין בני הזוג בפלר לזוגות השותפים בעמותה. הסיבות הטובות הם בני זוג בשנות הארבעים לחייהם, המצפים לילד למעלה מעשור. כרגע הם בישרו לשרה ולדורון -עוד לפני שסיפרו למשפחותיהם, אגב -שהם עומדים להפון; סוף כל סוף, להורים.

 

איך התחילה היוזמה להקים את אדו"ה?

"הייתי בחורה עם חלומות קטנים מאוד," מעידה שרה על עצמה, "גם כשסיימתי את לימודי הפסיכודרמה, והמנחה שאלה את הבוגרות היכן הן מדמיינות את עצמן בעוד עשר שנים – הייתי היחידה שלא חשבה להפוך למרצה רבת שם או לפרסם ספרים רבי-מכר כל מה שרציתי היה שתהיה לי קליניקה קטנה, מקום בו אדם ייכנס אליו בצורה אחת ויצא ממנו בצורה טובה יותר לא חשבתי להיות אישה ציבורית ולגעת בחיים של אנשים כה רבים, אבל אז הגיע הסיפור האישי שלנו, והבנתי שאנחנו לא היחידים והעניין הזה מונח בקרן זווית ומישהו צריך להרים אותו ואף לא אחד עושה את זה, אז עשינו את זה יחד – דורון ואני".

 

הם התחתנו לפני תשע שנים – "תשע וקצת," מדייק דורון בזכרון לא אופייני לגברים – וציפו להקים משפחה מיד. "אבל תוכניות לחוד ומה שהקדוש ברוך הוא מחליט זה אחרת," הוא משתף, "בהתחלה הייתי בשלב של הכחשה. אתה אומר: ׳אוקיי, נחכה׳, עוד חודש ועוד חודש, ואז אתה רואה שעוברת שנה ועוברות שנתיים וכלום לא קורה. והחברה יוצרת לחץ כי כולם שמים לב ולכולם כבר יש ילדים ורק לך אין". "וגם שאלו אותנו," מוסיפה שרה, "מה קורה? למה אתם מתכים? למה אתם לא עושים כלום? וזה היה בשלב שאנחנו היינו במשבר גדול מאוד על זה שאין לנו ילדים, ולשמוע אמירות כאלה זה כמו לקבל יריית חץ בלב".

"השאלות מבחוץ רק מחזקות את השאלות הקשות מבפנים," דורון מגלה את החלק הגברי בהתמודדות הזו: "אתה תוהה: מה עשיתי לא בסדר שקרה לי דבר כזה? איך יכול להיות שהדבר הכי בסיסי והכי טבﬠי לא מתממש אצלי? הרי זה פשוט כל כך, מה יותר פשוט מלהתחתן וללדת ילדים? ובדבר הפשוט הזה אתה נכשל. בניתי לי תיאוריה שלימה כרי להשקיט את המצפון, למה מותר להיות בעצבות ולמה זה בסדר להרגיש קושי – על בסיס הסיפור של יעקב אבינו שלפני לידת בנו הראשון נסתלקה ממנו רוח הקודש מרוב הצער ובאמת זו הייתה תקופה קשה ממש. לקראת הסוף הכרתי מישהו שהפך לי את ההסתכלות. הוא אמר לי שזה לא עונש, להיפן: הקדוש ברוך הוא מנסה דווקא את מי שהוא מﬠריך, את מי שהוא נותן לו שליחות מיוחדת. זה עשה בי מהפך תודעתי ואנחנו רוצים להעביר את זה הלאה, לשנות את התפיסה הזו".

 

שרה, איך הרגשת בתקופה הזו כשזה רק התחיל?

"האמת היא שהרגשתי קצת שונה מדורון מהבחינה הזאת. מבחינתיי ההחלטה איך לחוית עכשיו את החיים היא בידיים שלי. באיזשהוא שלב הגעתי למסקנה שזה לאֵ נכון לקחת את זה בצורה של המתנה עד ש— וכשיהיו לי ילדים אז אוכל להתחיל לחיות. ומן הסתם גם אחרי שיהיו לי ילדים שוב תהיה לי החלטה להרגיש כך או אחרת. הבנתי שזה מצב נתון ואני רוצה לנסות כמה שיותר לנצל את הזמן כשעדיין אין, כדי להנות כמה שיותר מהזוגיות ומהביחד שלנו. תראי, לא הייתי מסתובבת באופוריה כל היום," היא מבהירה, "היה לי קשה והיו לי חוויות מאור לא נעימות שממש הפילו אותי“.

 

למשל? מה הין הטריגרים לתחושות האלו?

"נולד לי אחיין, כשאנחנו היינו נשואים ומחכים כבר שלוש שנים, קראו לתינוק ברמז על שם סבתא שלי שאהבתי מאוד ומבחינתי חיכיתי כל חיי לקרוא לילדה שלי על שמה, ופתאום ההזדמנות הזו להיות הראשונה שמנציחה אותה נלקחה ממני ובנוסף אני לא יודעת אם אי פעם יהיה לי ילד.. בדרך חזרה הבייתה נסעתי עם אחי ועם הבת שלו, שהייתה קטנה וחמודה, היא שאלה אותי: 'למה את ודורון לא אבא ואמא? זה הציף לי את כל מה שכבר ממילא היה לי קשה מאוד איתו. או אפילו סתם ביום יום, גרנו בגבעת מרדכי וזו שכונה עם הרבה ילדים בלי ﬠין הרע. כשהייתי חוזרת מהעבודה זה היה בשעה שכולם חוזרים מהגן וכל הרחוב מלא בעגלות ובילדים, ואני הרגשתי שרק אני הולכת שם לבד כשכל הרחוב מוצף בשמחת ילדים".

 

זה משהו שמלווה אותך לכל מקום, בﬠצם.

"לחלוטין. אם זה בבית, כשדורון בﬠבודה, הבית ריק ואני שומעת באופן ברור מסביב את כל אווירת אחרי הצהריים של כולם כשילדים משחקים. הרגשתי בהתחלה מן לחץ של הספק, לﬠבור את השלב הזה. אבל עם הזמן אמרתי לﬠצמי שאני צריכה לחשוב שיכול להיות שהקדוש ברוך הוא החליט שהוא מייעד לי דברים אחרים ולא יהיו לי ילדים לﬠולם, חלילה. כמה שזה נשמﬠ נורא, זה גם הרגיע אותי. כי הבנתי שכך, כמו שאני ﬠכשיו, כך בדיוק אני צריכה להיות. זה נתן לי שלווה. יחד יום זאת," מוסיפה שרה, "הייתה לי האמונה שבעזרת השם יום אחד זה יגיע, אבל הבנתי שאני לא צריכה לחשוב שזה הדבר היחידי שבעבורו הגעתי לﬠולם. אולי אלוקים מייעד לי משהו אחר ואני לא רוצה לפספס אותו בדרך כיון שאני עסוקה בלחכות למשהו אחר",

האמונה בהשגחה הפרטית ובתכנית האלוקית בה מתנהל העולם הזה, על כל האתגרים שהוא מביא לזוגות המצפים, היא מוטיב חוזר ומרכזי באג'נדה של הבפלרים בﬠמותת אדו"ה, זה מה שמייחד את הדרך שמאחדת את כל הזוגות שומרי המצוות שעוברים את התהליך הסבוך הזה. והחלק של האמונה הוא קריטי לשלימות של בני הזוג. להתמודדות ﬠם בﬠיות משפחתיות יש בדרך-כלל שתי אופציות: היא יכולה לקךב מאוד בין בני הזוג או ליצור מתח ופירוק.

 

איך הופכים את הקושי לכלי חיזוק?

דורון: "זה מלווה בהרבה משברים שמכריחים אותך לעבור תהליך של הבנה האחד עם השני, כי כמו שאת אומרת- או שזה מרים אותך או שזה מרסק אותן: תבחר. אתה לומד את ההבדלים בין גבר לאישה. כשקורה משהו לא טוב האישה רוצה דבר ראשון לדבר על זה והתחושה של הגבר היא: 'בואי לא נדבר נול זה׳, זה שני עולמות שונים לגמרי שיוצרים הרבה חיכוכים. וﬠם הזמן אתה מוכרח ללמוד את הצורך של השני ואז ממילא אתה לומד גם איך להגיב ולהסתדר ולהתקרב. פעם אתה ﬠוזר ופעם אתה נעזר כמו שפעם הגדירה את זה שרה – זה ריקוד זוגי. לכל אחד יש את התור שלו ליפול והשני נמצא שם עבורו, כדי להחזיק אותו. זה מחשל לדווח איך להתמודד. אני מקפיד מאוד לא לצייר את זה כהרמוני ונפלא, לא הכל היה נפלא, חווים אי הבנות והתמודדויות שונות וימים שלא משנה מה תגיד – תצא לא בסדר". שרה מצחקקת: “במיוחד בתקופות של טיפולים ואת על הורמונים – באמת לא משנה מה הוא יגיד…“

 

יש גם תחושות של אשמה?

"האשמה?" דורון מתפלא, “שמעתי שאצל אתרים זה קיים, צריך להיות מישהו ממש מיוחד – בלשון עדינה כדי להאשים את השני. זה לפעמים גם מגיע מהמשפחות, אבל זה לא שכיח. התחושה המוכרת יותר זו האשמה העצמית".

שרה: "אנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא נתן את הקושי בתור אתגר זוגי, אז זה ממש לא משנה אצל מי הבעיה. זה משהו שצריך לעבור אותו ביחד ושני בני הזוג קיבלו אותו יחד. כל אחד עובר מבחינה פיזית תהליך שונה, אבל זה דבר אחד והרגשות הם משותפים. זה המזל של שניהם, הגורל המשותף של שניהם. וצריך לומר את זה, כי גם אם אין האשמה אקטיבית יש איזושהי מחשבה של 'אם

הייתי מתחתנת עם מישהו אחר זה לא היה קורה' וזו חשיבה לא נכונה ולא אמונית בעליל".

הרעיון הראשוני להקים עמותה לזוגות מאותגרי פוריות התחיל כששרה ודורון היו כבר עמוק בתהליך של טיפולים ושל נסיונות. שרה פנתה לחברה שהייתה במצב

דומה; “התחתנו באותה תקופה ועברו כמה שנים ולשתינו לא היו ילדים. היינו משתפות זו את זו בכל מה שעברנו". שרה חשבה שזה יהיה רעיון טוב להקים מעגל שיהיה בית לזוגות שעוברים את רכבת ההרים הזו. כשהצעה לחברתה להיות שותפה ליוזמה, גילתה לה זו שהיא עומרת ללדת. "יחד יום השמחה בשמחתה זה היה משבר לא פשוט. לא היו לי כוחות להמשיך עם זה לבד" מספרת שרה.

 

ספרו לי ﬠל הדרך ללידה הראשונה.

“בכל ניסיון יש איזושהי התרוממות של עליה ושל תקווה," משתף דורון, “אתה חושב שהנה, עכשיו זה יצליח. יש גם את חיפוש הסימנים. אני זוכר שאמרו לנו תתחילו לאכול בריא ולשמור על תזונה נכונה כדי לעזור לטיפולים. בטבﬠי אני רחוק מאור מזה אבל התחלנו לאכול ירקות. ,ערב אחד הכנתי סלס, וכשחתכתי את הפלפל גיליתי בתוכו פלפון קטן. ממש כמו עובר הרגשתי שאין סימן גדול יותר

מזה. אבל אחרי כמה פלפלים הבנתי שכנראה ﬠדיין לא… בכל פעם אתה בלחץ נוראי ובתקווה גדולה ובסוף מקבל את הריסוק. וזה חוזר על ﬠצמו שוב ושוב. עד שזה ברוך השם קורה".

וכשזה קורה – דורון כבר לא מוצא את המילים לתאר את ההתרגשות. "תשעה חודשים היינו לחוצים, כיוון שזה היה אחרי שני ניסיונות שהסתיימו באופן טראגי".

"חברות שלי אמרו לי כל הזמן," משחזרת שרה, "שהן מעולם לא פגשו אישה הרה שסובלת פיזית כל כך אבל שמחה ומאושרת כל כך. זה היה פרדוקס בולט מאוד".

את הרגﬠ הניסי הזה, בו הגיח לעולם היצור הקטנטן שהפך אותם להורים, הם מרגישים מידי יום עד היום, גם כשאברהם מרדכי הקטן כבר בן ארבע שנים וחצי. "פתאום קוראים לך אמא, אבא, זה חלק מהתואר שלןי אי-אפשר לתאר את זה," אומרים שניהם ולא שוכחים את הדרך שעברו ואת הזוגות שעדיין באמצע הדרך כך קמה עמותה שהיא מפעל חיים שנותן חיים לאלו שﬠובדים קשה כל כך כדי שיגיﬠו חיים חדשים לעולם.

יונתן רזאל מופיע בכנס של העמותה

"אחרי שהבן שלנו נולד והרגשנו שיש לנו יותר כוחות," ממשיך דורון, "הקמנו את אדו"ה (למי שמסתקרנת על אודות מהות השם – ראשי התיבות הם השמות של שלושה אנשים יקרים לבפלרים, אברהם, דבורה והלל, וההשראה היא אדוות מים מעגלית ומתפשטת. רק.). פגשנו אנשים שעודדו מאוד ודחפו אותנו וראינו כמה צורך יש. התחלנו את האירוע הראשון עם הופעה של יונתן רזאל וזה יצר הרבה מאוד רעש, קיבלנו פידבק מדהים מהזוגות והבנו כמה חשוב להמשיך את זה".

“בתחילה חשבנו לעשות אירוﬠ חודשי לזוגות, לא יותר מזה," אומרת שרה ודורון מחייך, "לא חשבנו שילדנו עוד בת שקוראים לה אדו"ה".

שרה: ׳׳נחשפנו לזוגות והתחלנו להכיר אותם ואת הסיפורים שלהם. מכל סיפור גילינו צורך כזה וצורך אחר ועוד חורים שצריך למלא את החסר במקומות האלה, ואין שום מקום שנותן לזה מכונה. התחלנו בארגון אירועים עם הרצאות ועם סדנאות בנושאים הרגשיים והאמוניים. אנחנו מקפידים מאוד שהרבנים והמרצים יהיו אנשים שעברו את זה בעצמם ומכירים את זה מהחוויה האישית. עוד חלק שחשוב מאוד לתת לו דגש זה הזוגיות. עובדים חזק מאוד לתת כלים לזוגיות ולביחד".

דורון: "התחושות שזוגות עוברים בדרך משותפות לכולם, וכשעוברים את זה לבד זה מייאש מאוד ומעלה רגשות אישיים קשים. באדו"ה רואים את כל האנשים מסביבך באותה סירה. מבינים שזה לא משהו שלך. עוד משהו שחשוב לנו זה לתת להם הוא האפשרות להשתחר. הטיפולים זה תהליך של לחץ מטורף".

"אנחנו אומרים לזוגות שחשוב ממש לקחת פסק זמן, להנות, להשתחרר," כך שרה, "זה קריטי. לכן חלק מהאירועים מוקדשים לפשטות שבהנאה. הדבר האחרון הוא המודעות החברתית והמשפחתית, כי הסביבה אינה באמת יודעת איך להגיב".

 

ישנם כללים של 'ﬠשה ואל תﬠשה' כשמדובר בזוגות קרובים אלינו שﬠוברים תהליך כזה?

"כל זוג הוא עולם בפני עצמו," שרה מסבירה ומפרטת: "ולכל אחד יש את ההעדפות שלו ואת הזמנים שלו. אנחנו ממליצים, כמו שדורון הגדיר את זה, 'ציוד אחד קדימה שניים אחורה'. מי שבאמת קרוב משפחה או ידיד יכול לומר בעדינות משהו כמו 'אני מבין את המצב שלכם ואם אתם צריכים עזרה כלשהיא אשמח להיות פה, ואם אתם לא רוצים אני מבין לגמרי'. זאת אומרת, לא להתעלם אך לתת להם את הבחירה".

דורון: "כדאי להימנע מיותר מדי הצעות של סגולות או של רפואות. אנחנו מכירים את החומר טוב יותר ממה שאדם שלא מתעסק בזה יכול לדעת. אנשים מרגישים חופשי לבוא ולייעץ בבוטות, אפילו שזה נושא אינטימי מאוד ורגיש".

"אולי כי זה משהו בולט לעין. יותר נכון- לא בולט…" חותמת שרה בחביבות.

שרה, עם החלומות הקטנים מפעם, מתפעלת ביחד עם בעלה דורון, ארגון שמשפיע על חייהם של רבים. כך יזמה

גם את פרוייקט 'מבשלות באהבה', נשים שמבשלות – בכשרות מהודרת, כמובן – לשבת עבור נשים שעוברות טיפולים וצריכות לנוח, וכך גם הצליחו לגרום למשרד הבריאות להרחיב את מניפת הטיפולים לקופות חולים באזורים מרוחקים בארץ, כך שיהיו נגישים ומאפשרים. "שמענו מכמה וכמה זוגות שבזכות השינויים הללו הם הצליחו לקבל את הכוח לצאת לסבב טיפולים נוסף". הם מספרים.

 

מה ﬠם הזוגות שכבר נושﬠו אבל ﬠדיין ממשיכים להתמודד ﬠם טיפולים כדי ללדת ילדים נוספים?

שרה: "ההתמודדות היא שונה. אלו שני קשיים גדולים אבל שונים. להורים יכול להיות קשה מאוד שהילד היחיד שנולד כבר גדול ומבקש שיהיה להם עוד תינוק וזה כואב. ולעומת זאת מי שעדיין אין לו ילדים בכלל יאמר 'תגידו תודה…' אין מה לומר, זה הבדל בין אפס אחוז למאה אחוז, ולכן את האירועים אנחנו מקדישים לזוגות בלבד, ולא לאלו שכבר זכו להיות הורים, אבל 'מבשלות באהבה' ושאר הפרוייקטים מיועדים וממשיכים לדאוג לכל הזוגות ולכל המשפחות שעוברים טיפולים".

 

איך מצליחים להרגיש שלם בלי לממש את התפקיד הכי מהותי ﬠליו גדלנו?

"אישה היא המון דברים," עונה שרה בלי להשתהות כלל, "יש בנו עוד הרבה מאוד דברים. אני מרגישה שבאותה מידה של חשיבות התפקיד של אמא לעשרה ילדים- אני יום ילד אחד או מישהי אחרת בלי ילדים בכלל – כמו שהייתי במשך כמה שנים ארוכות – יכולה להביא הרבה אור לעולם בתפקיד שלה, בתחום ובסביבה שהיא נמצאת בהם. הקדוש ברוך הוא לא ברא את חווה כאמא אלא קודם כל כאישה בפני עצמה. אני חושבת שלכל אחת במקום שלה בכל רגע נתון יש המון מה לתת. זה לא נמדד במצב המשפחתי או במספר הילדים. השאלה היא אם את עושה את התפקיד שלך בעולם או לא. זה תלוי באישה מול עצמה ומול בורא העולם. ילדים זה דבר נפלא והדבר הכי יקר אבל לפעמים יש תכניות אחרות לקדוש ברוך הוא. ואני מאמינה בו, ברצון שלו ובתכנית שהוא ייעד לי, שהיא חס ושלום לא פחותה בגלל מספר הילדים".

דורון מוסיף: "הייתי בטוח שסביב שולחן השבת שלי יהיו הרבה ילדים. צריך להשלים מתוך ענווה אמיתית שאני לא יודע למה באמת קורה מה שקורה ואני מבין שאני לא מבין וכל מה שאני יכול זה לפעול עם מה שאלוקים נתן לי. הרי אנחנו אנשים מאמינים, המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה להתפלל אבל לא לבוא בטענות. אני אומר את זה כלפי עצמי וכלפי החברה. זה שאנחנו לא מצליחים זה לא אשמתנו. אם נסלק את רגשות האשמה באמת נוכל להיות יותר פתוחים לתפקיד שלנו".

אולי זה נשמע קלישאתי, אבל הזוגות הללו, אלו שעדיין לא הקימו משפחה, מוצאים את התמיכה המשפחתית במעגלי האדווה של אדו"ה. הבית החם של שרה ודורון בפלר מאחד את כל הזוגות מכל מגוון שומרי המצוות שמצאו סוף סוף קהילה אמיתית תומכת ומבינה. "בסדנאות אנחנו מסתכלים על האנשים," מסכמים בני הזוג בפלר, "רואים את כל סוגיי כיסויי הראש והכיפות, אנשים שהדבר הכי גדול בעולם הוא המכנה המשותף שלהם – של החיים עצמם, ואנחנו יודעים שמהחדר הזה יבוא המשיח".

שרה ודורון בפלר מתראינים למגזין אשת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *