מתוך עלון "שבתון" פרשת וירא גליון מספר 845 עמודים 38 – 36

שרה אמנו חיכתה זמן רב, רב מדי לילד. כנגד כל הסיכויים וכנגד הטבﬠ – כﬠת חיה. יצחק הגיﬠ לﬠולם. אנחנו ﬠומדים לגﬠת בנושא שכמﬠט ואינו מדובר, בﬠיקר במגזר כיום. כשהביסים פחות גלויים לנו מאשר בתקופת התנ"ך. זוגות רבים מצפים, מקווים, ממתינים, מתאכזבים, נבדקים וﬠושים כל שלאל ידם כדי לחבוק ילד משלהם.

לפני ﬠשר שנים. כשהיו בני 21, שרה ודורון בפלר התחתנו. כשהזוג ﬠמד תחת החופה ודמיין בהתרגשות את החיים המשותפים והﬠתיד הורוד שצפוי להם ביחד. הם לא הﬠלו בדﬠתם את הניסיונות שﬠוד נכונו להם. שלוש שנים לאחר החתונה הם ﬠוד היו חשוכי ילדים. והיה להם חסר מאוד. היה להם חסר גם מקום אליו יוכלו לצאת לבלות ביחד, או סתם לצאת החוצה מהבית, מבלי שמשהו בתוכם ייצבט. כל מקום הזכיר להם את החוסר שלהם. נשים בהריון, ילדים ברחובות. כל דבר כואב. שרה ודורון הדגישו שמקום 'סטרילי' מתזכורות כואבות. ﬠם אנשים שנמצאים במצב שלהם ויכולים לדבר זה ﬠם זה ולפרוק את הקושי, היה ﬠושה להם טוב. אבל לא היה מקום כזה, והזוג? ויתר ﬠל הבילוי ונשאר בבית.

ﬠידוד הילודה בארץ בכלל ובמגזר בפרט הוא דבר ידוﬠ. תביאו שניים, תביאו שלושה. תביאו תריסר. ולמה לא חי? תביאו ﬠשרים ילדים. הארץ צריכה הרבה צﬠירים נחמדים ("ילדים זה שמחה", יהושוﬠ סובול). היאיום הדמוגרפי', התורה ומצוות פרו ורבו, התרבות הישראלית והלחץ של ההודים שרוצים כבר להיות סבא וסבתא, כל אלה תורמים להבניה התרבותית בה זוג 'צריך' להביא ילדים ולא להמתין ﬠם זה יותר מדי. ואחרי שמביאים אחד- לא ﬠובר זמן רב ﬠד שהלחץ לילד שני מגיﬠ מחזיתות שונות. אבל מה ﬠם אלה שנשארים מאחורי האחים והחברים שלהם ומתקשים להביא ילדים? שימו לב לאמירה הבאה:  נשים מטופלות פוריות הן שקופות במגזר הדתי והחרדי ואולי בכלל. אנחנו לא קיימות, זה שיח שלא קיים בציבור שלנו". המשפט הזה לקוח מתוך אתר ﬠמותת אדו"ה. את הﬠמותה הקימו הזוג בפלר דלﬠיל, כדי לתת מﬠנה לצורך של זוגות מאותגרי פוריות בקשרים חברתיים ובתמיכה נפשית ואמוניתְ שנה לאחר לידת הבן שלהם. מתנה כה גדולה ולא מובנת מאליה. הם החליטו שהגיﬠ הזמן להחזיר טוב. אבל בואו נחזור קצת אחורה. שרה בפלר סיפרה לנו ﬠל הקשיים. החיזוקים והתקווה שבﬠמותה שהקימו.

איך זה להיות מאותגרי פוריות? מתי הסביבה הפסיקה ללחוץ ﬠליכם להביא ילדים והבינה שיש בﬠיה?

"אף פﬠם", ﬠונה שרה. "הרבה פּﬠמים אנשים חושבים שאם ﬠדיין אין ילדים זה סימן שאו שלא ﬠושים את זה בצורה נכונה או שלא ﬠושים מספיד, או שאנחנו לוקחים את הזמן, או שאנחנו לא מטפלים בזה כמו שצריך. היו הרבה אמירות של- "אני מכיר רופא כזה וכזה שחולל נפלאות", וכל מיני ﬠצות. הרבה ﬠצות. אחד הזוגות שבא למפגש של אדו"ה אמר שלפﬠמים אנשים חושבים שפוריות זה משהו שכל אחר יכול להצליח בכל שלב. הוא בחיים לא היה שולח אסאמאס לשכן שלו כשהוא שומﬠ צﬠקות מהבית שלו- "תשמﬠ אני מכיר יוﬠץ נישואין מצוין", אבל לאנשים אין בﬠיה לייﬠץ למאותגרי פוריות- זה משהו שכולם רואים אז הם לכאורה יכולים לתת בו ﬠצות'׳.

איך הזוגיות מתמודדת ﬠם כל האכזבות האלה?

"זה ﬠושה את הזוגיות סוג של 'או-או'. או שהזוגיות לגמרי מתפרקת. לצﬠרנו, או שהזוגיות מתﬠצמת. ﬠדיין יש רגﬠים מאוד קשים אבל אנחנו רואים שאצל זוגות מאותגדי פוריות הזוגיות היא נורא חוקה. מבלים, או לא מבלים. המון מהזמן ביחד רק שניכם וצריך ללמוד להסתדר ויש המון אהבה והתחשבות. הרבה פﬠמים זה גם גורם לחיכוכים. ובנוסף, כל אחד מגיב אחרת להתמודדות ﬠם משברים. אבל בדרך כלל זה מחזק את הזוגיות". לאחר חמש שנות נישואין שרה נכנסה להריון תקין. ההיריון לא היה לא קל, היא לא הרגישה טוב אך הייתה מאושרת. היא מתארת: "כל ההיריון הרגשתי ששום דבר לא בטוח אבל בשביל להיות רגוﬠה אמרתי לﬠצמי שכל יום בהריון הזה הוא מתנה. אם בﬠזרת השם נצליח לסיים אותו ﬠם ילד בריא זה יהיה נפלא, אבל אני באמת צריכה להגיד תודה ﬠל כל יום ויום שﬠובר שאני ﬠדייו בהריון והכל תקין. וברוך השם הסתיים בטוב. הרגשנו שקיבלנו מתנה ואנחנו צריכים להגיד ﬠליה תודה".

הזוג ﬠרך אירוﬠ למאותגרי פוריות. לא מﬠט זוגות הגיﬠו, אך בהתחלה התביישו. להגיﬠ לאירוﬠ כזה זה כמו לשים ﬠל ﬠצמך שלט – 'קשה לי להביא ילדים'. שרה מספרת שﬠם הזמן הבושה פחתה. "לאט לאט התחיל להיות פחות לא נﬠים להרגיש שונה ולהיות ﬠם התווית והבושה הזו. מאוד קשה 'לשים ﬠל ﬠצמך שלט' שאין לך ילדים, למרות שכל אחד יודﬠ לﬠצמו שאין לו ילדים. לא צריך להתבייש בזה. זה לא משהו שאנחנו אשמים בו. זה לא משהו רﬠ שﬠשינו וﬠכשיו אבחנו מקבלים ﬠונש ﬠליו. זה פשוט אתגר. לא אתגר נחמד ולא משהו שהיינו בוחרים בו מראש אבל זה משהו שהקבייה קבﬠ".

הﬠמותה מפﬠילה מספר פרויקטים. האירוﬠים החודשיים והשבת השנתית שמספקים מפגש מהנה. יצירת קשר ונחמה משותפת, הם ﬠבור זוגות ללא ילדים בלבד. יתר הפרויקטים הם ﬠבור כל הזוגות מאותגרי הפוריות. גם כאלה שהצליחו הם ﬠבור כל הזוגות מאותגרי הפוריות, גם כאלה שהצליחו ללדת וממתינים בציפייה לילדים הבאים. שרה מסבירה: "אנחנו כן רואים את זה כמשהו שונה. האירוﬠים הם כמו חמצן בשביל הזוגות. כשלמישהו שחוזר הביתה יש מישהו שמחכה לו במיטה לחיבוק זה אחרת. מישהי הגדירה את זה שהזמן של השקיﬠה בשביל מישהו שאין לו ילדים בכלל- זה הזמן הכי נוראי לאישה. הﬠרב מתחיל לרדת והיא לבד, אין אף אחד בבית. ואצל מישהי שיש לה אפילו ילד אחד- הזמן של השקיﬠה זה הזמן של ההשכבות וההתרחשויות. יש הבדל, למרות שזה מאוד מאוד קשה, ואני יכולה להﬠיד ﬠל ﬠצמי שזה מאוד קשה, כשמחכים לﬠוד ילדים. אבל זה ﬠדיין אחרת. הזוגות אמרו לנו בהתחלה שלא מרגישים שיש לנו כבר ילד, כי מאוד מאוד השתדלבו לא לדבר ﬠליו לידם. כשהגﬠנו למתנ'׳ס שהיינו ﬠושים בו את האירועים, ראינו שם כל מיני תמונות של ילדים שמשחקים והודﬠות ﬠל קורסים אחרי לידה ודורון ואני הבאנו מברג והורדנו את התמונות האלה, ואחרי שכל הזוגות הלכו החזרנו אותן לקירות. כל אחד ומה שﬠושה לו רﬠ או טוב. לראות נשים בהריון וילדים זה לא פשוט. יש כאלה שהאחיינים שלהם ﬠושים להם טוב ויש כאלה שהם ﬠושים להם רﬠ. זה ממש כל אחד זה משהו אחר וגם תלוי בתקופה". שרה מוסיפה: "אדו"ה נולדה לתוך ואקום של דבר שהוא כל כך חסר ואין אותו. יש כל כך הרבה כמונו וחבל".

במקביל לאירוﬠים החודשיים החלו להגיﬠ פניות בבקשת סיוﬠ מול גורמים ציבוריים ומיצוי זכויות. לדוגמא, זוג פנה לאדו"ה בקשר לבדיקת מﬠקב זקיקים שלא הייתה בכל השומרון. זוגות סיפרו שהם ﬠברו דירה כי הם לא הסתדרו ﬠם הבסיﬠות, או קנו רכב למרות שאין להם כסף כי ההגﬠה למרפאות מתאימות הייתה בלתי אפשרית ﬠבורם. הﬠמותח פנתה למשרד הבריאות ולגורמים נוספים כדי שכל קופה תוכל לתת את השירות הזה.

לפני שנה הﬠמותה התחילה בפרויקט "מבשלות באהבה". בו מתנדבים מסייﬠים בבישולים לזוגות שנמצאים בטיפולים או בזמנים קשים נפשית. זה התחיל מאישה שלאחר טיפול קמה לבשל לשבת, למרות שהייתה צריכה לנוח. היא סיימה בבית חולים. בפלר מתארת: "אנשים טובים מביאים להן אוכל לשבת, באמצﬠ שבוﬠ, בזמן טיפולים או סתם אם רוצים פינוק. גם מבחינת התודﬠה זה חשוב, שאנשים יבינו שכמו שליולדת ברור שמבשלים אז למישהי שהיא בדרך להיות שם- זה ברור גם כן. גם ככה קשה באתגר הזה אז לפחות דברים שאפשר להוריד- נוריד מהזוגות האלה".

פרויקט נוסף ﬠוסק בישידוכים' בין אנשים שהצליחו להביא ילד ובין זוגות שבתחילת תהליך הטיפולים, שיקבלו ליווי, הסבר, סיוﬠ נפשי ותקווה להמשך. בינתיים. לפﬠילויות הﬠמותה מגיﬠים זוגות מכל קצוות הקשת הדתית, חרדים ודתיים, ורק בפרויקט הבישולים יש גם זוגות חילוניים, אך הפﬠילות פתוחה לכולם, וברצון רב.

נסיים בסיפור שכששרה מספרת אותו שומﬠים בקולה ﬠך כמה היא מתרגשת. "באחת מהשבתות הגיﬠ זוג לא צﬠיר בפﬠם הראשונה. האישה אמרה לי: "כל כך חיכיתי שיקום משהו כזה. ברגﬠ שגיליתי אתכם היה לנו ברור שנגיﬠ לשבת". היא הגיﬠה במצב נפשי לא פשוט בכלל והיה להם מאוד טוב בשבת. אחרי שנה היא סיפרה לי שאחרי השבת הם הלכו לרופאים שאמרו להם שהם מבוגרים והמצב ﬠל הפנים- מבחינת הריון טבﬠי ברור שזה לא יצליח אבל גם בתרומת ביצית הסיכויים נמוכים מאוד. הם קנו ביצית והיא הלכה לאולטרסאונד כדי לראות אם היא מתאימה. לפתﬠ הטכבאית אמרה לה: "את בהריון". היה לה הריון טבﬠי. אני ראיתי את הילד בﬠיניים שלי. זה ﬠשה לי צמרמורת בכל הגוף. זה נס מכל בחינה. אותנו זה מאוד ריגש. היא אמרה לנו שהיא ממש חושבת שהשבת הזו ﬠזרה לה. מבחינה רפואית היא הגיﬠה לשבת במצב שהוא לא טוב והיא אמרה שהיא יצאה מהשבת הזו בן אדם אחר". בﬠזי'ה ובקרוב אצל כולם.

למה זה צחקה שרה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *