הפרק הראשון מתוך 11 הפרקים שבחוברת ממעמקים קראתיך ה' – על ההתמודדות בתקופת הצפייה לילדים:

ב"קול ששון וקול שמחה" עמדנו תחת החופה: חתן וכלה מאושרים המתרגשים להקים את ביתם, מוקפים במשפחה אוהבת ובחברים. התחתנו קצת לפני גיל 20, עם חלומות רבים על המשפחה שנקים בע"ה. ברוך ה,' השמחה הבאה לא מאחרת להגיע למשפחה, ואחות התארסה. וכולם שמחים בשמחתה: אירוסין, חתונה, והמשפחה עוטפת, וגם אנחנו. עכשיו הם החתן והכלה. ואנחנו, אף על פי שאנחנו נשואים רק ארבעה חודשים, כבר נחשבים קצת יותר ותיקים.

בשלב הזה של החיים הרבה חברות מתחתנות. ואני שם, נשואה. ובכלל, מאז החתונה שלנו, חתונות הפכו למרגשות מאד. אני נהנית לפגוש חברות מהעבר- מהאולפנא, מהשירות הלאומי, ומעוד מעגלים שבהם הספקתי להיות, לדבר, לרקוד יחד ולהיזכר בחוויות משותפות. אני נשואה כבר כמעט שנה, ומגלה שחברות שהתחתנו איתנו כבר בשלב הבא- פתאום מפציעה להן בטן קטנטנה, ואפילו לכאלו שהתחתנו קצת אחריי. רגע, זה נורמלי שאני לא בשלב הזה? השיח בקרב הנשואות שינה כיוון. עכשיו נושא המטפחות כבר לא מעניין ומתחלף לבגדי הריון ועוד נושאים שקשורים לשלב הבא. אני מתחילה קצת להילחץ ולהרגיש לא שייכת, ומגלה שככה גם במשפחה- גם גיסתי כבר בשלב הבא.

פתאום מתחילים ניצנים של רגשות קנאה. לא, לא, אסור לך להרגיש ככה. אבל הלחץ עולה. האם יש מקום לרגשות כאלה? לא יודעת. את מי אשאל? למי אספר- לבעלי? לא. לא רוצה שבעלי יחשוב שאני קנאית. אני מבולבלת, בוכה הרבה, מה קורה לי?

המצב הזה גורם למתחים רבים, ואני שואלת את בעלי בתמימות מה הוא חושב, ורואה שאותו זה בכלל לא מטריד. רק שנה עברה ועד שנתיים זה נורמלי, והוא גם שמח בשמחת כולם, ובכלל- אין לו מתחרים. בגילו בישיבה כמעט ולא מתחתנים צעירים. וכך אני מוצאת את עצמי בוכה לבד, וחושבת רק על זה. וככה המצב רק מחמיר. במכללה לא נעים לי, בקרב אברכיות גם כבר מרגישה לא שייכת, מתרחקת מחברות שיולדות, לא מגיעים להורים יחד עם האחים הנשואים… די, אני לא יכולה יותר לראות שכולם עוקפים אותנו.

אני מסתגרת ושוקעת עד שמגיע אירוע משפחתי שמאיים עלי מאוד –"ברית". מזל טוב, לבעלי נולד אחיין. מיותר להגיד ששנינו לא שמחים בכלל, מי יותר ומי פחות, ומתחילים מתחים בבית. אני מודיעה שהברית הזאת למעלה מכוחותיי, לא רוצה ללכת! ובסוף הולכים כי הלחץ ממה שיגידו מכריע אותנו, ולא תודה, אנחנו לא רוצים להיות קוואטרים!!

עוד צביטה ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, וכל מי שמתחתן, מיד הופך להורה, ועוד לידה ועוד לידה, ואנחנו מוצאים את עצמנו פשוט לבד! לא מרגישים חלק מהמשפחה, לא מרגישים חלק מהחברה. ואין למי לספר, אין מי שיתמוך, שיגיד זה טבעי להרגיש ככה. אני מקנאה, ואז מרגישה רגשות אשמה על הרגשות האלו, וזה קשה. והכי הכי קשה זה שבעלי לא חווה את זה כמוני. הוא לא רואה כל היום הריונות מול העיניים וילדים קטנים, וגם באופן כללי הוא לא "שתפן" גדול, וגם אם קשה לו הוא לא מספר, וכך יוצא שאני לבד בעניין. ואז מגיע השלב של החברה הכי הטובה שמתחתנת ופתאום גם היא עוזבת לשלב הבא. זהו, עכשיו אני לגמרי לבד.

עברו כמעט שלוש שנים, אולי יש בעיה רפואית? ונכנסים לתקופה של בדיקות, ומגיעות התשובות: יש בעיה… טיפולים?? ועוד לא מספיקים לעכל את העניין וגיסתי יולדת עוד ילד, ואנחנו לא מגיעים לברית. חברות יולדות כבר את הילד השני, ואנחנו תקועים מול בעיה: "זוג צעיר," ככה מכנים מי שאין לו ילדים, לא משנה כמה שנים. מה עושים??

מחכים חודשים לתור, והרופא מפנה לעוד רופא, ועוד בדיקות ועוד בדיקות. הרבה זמן יקר מתבזבז על בירוקרטיה והמתנה לתורים, ובינתיים העולם ממשיך כרגיל, ועוד לידות ועוד לידות. ואיפה אנחנו? אנחנו "חוגגים" יום נישואים שלישי, אם אפשר לקרוא לזה בכלל חגיגה, ומגיע התור המיוחל למחלקת הפריה חוץ גופית. מה לנו ולבית חולים? בהתרגשות והרבה תקווה מגיעים לשם, ומאמינים שהנה טיפול אחד וגם אנחנו נהיה מאושרים כמו הזוגות הצעירים שסביבנו. אבל לא, צריך עוד בדיקות, משפילות מאוד. במיוחד לזוג תורני שהצניעות חשובה לו.

עוברים עוד כמה חודשים, וחוזרים שוב למחלקה להתחלת טיפול. ו… סוף סוף מתחילים!! איזו הקלה!! הנה עכשיו יש לנו סיכוי, הגענו לרגע, ב"ה!

מתחילה זריקות. אני לוקחת כדורים מלאים בתופעות לוואי. אני לא מכירה את עצמי, אני צועקת, בוכה, מרגישה רגשות מאוד קשים, ותוך כדי גם צריכה ללכת לעבודה ולתפקד.
מגיעים לשאיבה. למה אנחנו צריכים לעבור את זה, למה? למה לא כמו כולם?? ובעלי כל כך תומך, אני מגלה בו צדדים יותר רכים. טוב, אחרי שלוש שנים גם לו כבר מתחיל להיות הרבה יותר קשה. הבטן שלי נפוחה מכל ההורמונים, ואני נראית ממש בהריון…

יום ההחזרה מגיע. נוסעים בהתרגשות עצומה- יכול להיות שאהיה כבר היום בהריון, ואולי זה יצליח, ועוד תשעה חודשים… לא, לא נצפה שלא נתאכזב. אבל באמת מחשבים את החודשים: רגע אז אלד בפסח, אני אלד? המחשבות מציפות באושר, אבל מחשבות אחרות דוחות אותן ומחזירות אותי חזרה למציאות. ואחר כך מחכים שבועיים בציפייה מורטת עצבים לקראת הבדיקה הגורלית. אני כבר מתחילה להרגיש משהו בבטן, אולי זה התרופות אבל אולי זה?… לא, חכי, שלא תתאכזבי. עושים את הבדיקה ומחכים לטלפון. והוא מגיע…. ומרסק! אני לא בהריון, הטיפול נכשל.

לא, בפסח לא אלד, ולא, אנחנו לא מחכים לילד, אנחנו ממשיכים עם המצב הקודם. אנחנו מתרסקים, אני נכנסת למיטה ולא מפסיקה לבכות, לא יכולה לדבר, כלום, מאוכזבת ומרוסקת! בעלי מנסה לעודד, לפנק, אבל אני לא משתפת פעולה, כלום, לא מסוגלת לקום מהמיטה.

יום למחרת- אין וויתורים. יש בת מצווה לאחות של בעלי, אירוע משפחתי יום אחרי ה"שלילי." לא נתפס הפער בין הכוח שיש לנו למציאות שמכריחה אותנו לתפקד. ואני לא מסוגלת לחשוב על לצאת מהבית, ובטח שלא ללכת לאירוע משפחתי, ולראות תינוקות, ובכלל לחייך לאנשים. די, זה מעבר לכוחות שלי! בבוקר מתקשרת אלי מישהי שידעה והתקשרה לחזק, ושואלת אותי בין היתר מה שלום בעלי. פתאום נופל לי האסימון שכל כך שקעתי בעצמי ואפילו לא שמתי לב מה איתו, איך הוא מרגיש. אני מסתכלת עליו ורואה אותו כל כך מיוסר, גם לו קשה. אבל אני לא מסוגלת לתמוך באף אחד, לי בעצמי אין כוח. ואני שואלת אותו מה שלומו, והוא פורץ בבכי, שנינו בוכים. המצב הזה הוא למעלה מכוחותינו! בסוף, ה' נותן לנו מעט כוח ואנחנו נוסעים לאירוע, וחוזרים ממנו מותשים מאוד.

כשמצפים לילד ישנם מתחים רבים, שמי שלא עבר כנראה לא יצליח להבין. כל אחד מבני הזוג חווה את הקושי אחרת- אחד ירצה לשתף, והשני יעדיף לשמור בלב, ובכלל יש רגעים שאחד מבני הזוג מרגיש שהוא סובל בגלל הבעיה של השני, וזאת הרגשה קשה לשני הצדדים. לילות טבילה שהופכים להיות כמעט חסרי משמעות, אמירות פוגעניות ולא רגישות עקב המצב, אמירה של אחד ההורים שיכולה להלחיץ. ויש גם הוצאות כספיות רבות סביב התרופות והנסיעות לטיפולים. זאת תקופה מתוחה שבה כל דבר קטן יכול להצית מריבה.

בשלב הזה הרגשנו שהזוגיות שלנו חזקה הרבה יותר ממה שחשבנו, והתפלאנו מכוחות הנפש האדירים שגילינו בעצמנו. עדיין הרגשנו נורא, אבל הבנו שעברנו שלב. לא לשלב של כולם, ששם חובקים ילדים באושר, אבל התקדמנו. אנחנו לא אותו הזוג מלפני שנה ושנתיים.

אחר כך יעברו כמה חודשים שבהם אנחנו ממשיכים בטיפולים, מצפים ומקווים ומתאכזבים וחוזר חלילה, בהם גם אחות של בעלי הצעירה ממנו בכמה שנים תתארס. ואני במקום לשמוח ולהתלהב, אתחיל מעט להילחץ, שכן כבר יש לי חוויות קשות ממי שהתחתנו אחרינו וכבר 'עקפו' וחובקים ילד או שניים או יותר.

אני לא מספיקה לעכל וכבר אירוסין! אירועים משפחתיים מאוד קשים בצל החיסרון. חוזרים הביתה, ואני ערה כל הלילה ובוכה ללא הפסקה. כל כך קשה היה לי, כל כך כואב כשאתה מוקף באנשים ומרגיש בדידות נוראית. ובעלי, דווקא לא סבל כל כך. אצל הגברים החיסרון פחות מורגש.

אני מתפללת שלפחות עד החתונה הטיפול יצליח ואהיה בהריון. כמה דד-ליינים כבר הצבתי לעצמי בארבע שנים האחרונות- "עד החג הזה אהיה בהריון…" "עד יום הנישואין…" "עד חנוכה הבא" ועוד. כמה הריונות שאני מגלה ומתחננת לבורא עולם שעד הלידה שלהן כבר גם אני אחכה לילד… אבל לא! כל לידה תצבוט אותי מחדש. אני עוד לא שם.

הימים עוברים, חוגגים עוד יום נישואין ועוד אחד, ואנו נשארים "זוג צעיר." כל מי שהיה סביבנו ושמח איתנו בחתונתנו כבר לא שם בשבילנו. נשארנו לבד. אחרים עברו לשלב הבא, ואנחנו נשארנו "תקועים" מאחור. אנחנו כבר לא תמימים כמו שהיינו, עברנו כל כך הרבה, התחספסנו. החלום שחלמנו תחת החופה נשאר, אך רק ה' יודע מתי נזכה להגשימו.

ועוד קצת על תקופה זו…
תחושת הבדידות הקשה שמרגישים מחוץ לחברה, מרגישים שונים וחריגים. השבתות לבד, הסעודות הזוגיות עדיין, החגים ללא ילדים, המפגש עם החברה בבית הכנסת, מרגישים החריגים של הקהילה- "הזוג החשוך." ושוב אותם מבטי רחמים, וההערות הפוגעות כמו "לא משעמם לך בבית"? , "מה את עושה כל היום,"? "טוב יש לך הרבה זמן להשקיע בזה"… או שתיקות מביכות ולחשושים.

התחושה היא, שלאף אחד לא באמת אכפת מאתנו. אנשים שקועים בחיים שלהם ולא באמת מבינים מה אנחנו עוברים, מתעניינים לרגע ועוברים הלאה. ואנחנו, צעירים כל כך ומתמודדים עם דבר מורכב, כמעט בלי תמיכה ובלי עזרה.

ישנם הרבה רגעים, בכל יום, שבהם מרגישים צורך לספר למישהו. לבכות, לדבר, ואין כל כך למי. נכון, כמה אנשים אמרו שאפשר להתקשר בשמחה אליהם, אבל לא נעים להפריע, לא נעים להכביד. יש רגעים שאתה בוכה לה' שמישהו יתקשר כדי לדבר, להתעניין, וזה לא קורה. הרבה פעמים גם לא נעים לספר את התחושות הקשות, מבייש לספר לאחרים על רגשות של קנאה שגוברים, ובכלל לפעמים אנשים לא באמת מקשיבים ועסוקים בנתינת עצות מעשיות, ואתה רוצה רק הזדהות.

הכאב שמרגישים, הבכי מידי יום, התסכול, האכזבות וכל התפילות המלוות בהתפרצות של בכי, הם דברים שמתישים מאוד את הנפש. יש פעמים שבהן לא מסוגלים להתפלל, ימים שאי אפשר לעשות בהם כלום. הטעינות שיש בלב גורמת להתפרץ אפילו על דברים קטנים. ישנה דאגה, שאולי ח"ו לעולם זה לא יקרה, או שנהיה מהזוגות שמחכים הרבה מאוד שנים. התחושה היא שלא רואים את הסוף, את האושר מוחזק בידיים. וגם חוששים לחלום כדי לא להתאכזב. התחושה היא שאני לא מביאה נחת ושמחה לבן הזוג, למשפחה, להורים. התחושה היא שאני עושה את כל מה שאני יכולה, משקיעה את כל הכוחות בדבר, אבל שום דבר לא תלוי בי. ולמרות זאת אני מרגישה קצת אשמה אחרי כל כישלון.

לקבלת החוברת המלאה נא פנו אלינו, החוברת מחולקת חינם לזוגות המתמודדים עם אתגר הפוריות.

החוברת – על ההתמודדות בתקופת הצפייה לילדים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *